הספרות החרדית התקדמה בצעדי ענק, משני מדפים מאובקים עם ספריו של הסופר הוותיק מ. ליהמן שנלקחו שוב ושוב על ידי הילדים שחיפשו משהו כשר וטוב לקרוא, יש היום מגוון רחב, אולי אפילו רחב מידיי. וכך מהימים בילדותי, שהספרייה העירונית התהדרה בעמודה אחת מתוך שתי קומות של ספרים שנקראו "ברוח היהדות" היום ישנן ספריות שלימות לספרות משלנו והמקום צר מלהכיל את הסופרים מהמגזר שחלקם פרצו את הגבולות והם מגיעים גם לציבור שאינו שומר תורה ומצוות. בסדרה והגדת נארח ארבעה סופרים וסופרות שיפרשו בפנינו את עולם הכתיבה ממנו באו ואליו כיוונו, ההתפתחות של עולם הספרות במגזר החרדי ולאן פנינו מועדות.

הסתכלה בכף היד ואמרה: "את תהיי סופרת"

"קראנו ספרים שתורגמו והמורים או ההורים עבדו עליהם כדי שיהיו נקיים, הספרים שהיו בשביל העולם החרדי כמו דוד זריצקי שכתב הרבה על השואה וכדומה, ספרים אלו היו כבדים", אומרת הסופרת הדסה ארשת, ארשת התחילה את דרכה בעיתון הילדים הנודע "זרקור". "הגיע אלי הרב משה בן ישר והסביר לי שהילדים של היום חייבים ספרות נקייה ואיכותית, "את כתבת בסמינר, תתחילי לכתוב גם עכשיו" הוא ביקש. וכך נולד הסיפור הראשון שלי "סודו של התוקע". לאחר מכן נולדו עוד סיפורים בהמשכים אבל על אף שלא היה לי זמן, הן עם העבודה בחוץ והן עם המשפחה בבית – תמיד כתבתי מתוך תחושת שליחות".

על השאלה איך בכלל החלה את דרכה בכתיבה בזמנים שבכלל לא הייתה מודעות לעניין הספרות במחנה שלנו? ארשת משיבה ומספרת "אני זוכרת שהגיעה אלינו איזו אישה שאמרה שהיא קוראת בכף היד, אינני זוכרת אם זה היה קוריוז או שבאמת היא התכוונה למה שאמרה, "את תהיי סופרת", היא פסקה. אבל אני לא קוראת לעצמי סופרת. סופר הוא אדם בעל שאר רוח.

זה כנראה ההבדל בין הסופרים של היום לסופרים של פעם, השוק רווי בספרים היום, כך שכל אחד יכול לכתוב ופעם זה כנראה היה משהו עם אחריות גדולה יותר.

"העיתון זרקור היה בהחלט פורץ דרך, היה לנו מפגשים עם הסופרות אחד מהם היה גם בבית שלי, החלפנו רשמים והכוונה של כולן הייתה שבסיפור שאנו כותבות יהיה מסר, כמו שכתוב בתהילים רחש ליבי דבר טוב – לשוני עט סופר מהיר, אם אני באה עם מסר טוב אז לשוני הוא עט סופר מהיר. השוק היום בהחלט רווי אך היא עדיין נהנית לקרוא את חווה רוזנברג, לאה פריד ושרה קיסנר הוותיקות. כבר אין לי כל כך זמן", היא מודה "אך אם יש ספר שהילדים ממליצים לי ואומרים, את חייבת לקרוא – אני קוראת ונהנית".

ארשת הפסיקה זמן מה לכתוב, "אני מתגעגעת לזה" היא מודה. "אני מלמדת בבית ספר לבנות ומשקיעה את זמני וכוחי בבנות. אם אכתוב ספר יתכן וזה יהיה על עבודתי עם הבנות, אני חושבת שזה מאד מאד מלמד, חלקן עברו דברים שאינן קלים ואם יספרו את סיפורן וידברו על העצה הנכונה וניסיון החיים, זה עשוי להיות טוב- מסר כשהוא עובר בסיפור, הוא חזק ומלא יותר.

ספרי קומיקס, כן או לא?

על ספרי הקומיקס חושבת הגברת ארשת שהם מקסימים, "עדיף שהילדים יקראו ככה, רק צריך לבדוק שזה לא עוצר להם את כל הקריאה, אלא בא כתוספת".

מחר נארח את הסופרת חיה הרצברג שתספר מאיפה סיפור מתחיל.